החלטה בתיק ב"ש 9809/07

1.          נגד המשיב הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (ס' 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). עם הגשת כתב האישום, ביקשה המאשימה את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. החלטה זו עניינה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים.

2.          כתב האישום מפרט אירוע חמור, שהתרחש ב- 4.2.06, ולפיו, בעת שהיה המתלונן ברכבו באזור שכונת ואדי ג'וז, חסם אותו רכב, אשר מתוכו יצאו שני רעולי פנים. שניים אלה, שזהותם אינה ידועה למבקשת עד עצם היום הזה, היכו את המתלונן בעודו יושב ברכבו, האחד באמצעות מוט ברזל, והאחר באגרופיו. בעוד הללו מכים את המתלונן, יצאו מן הרכב החוסם המשיב ואחיו, כשהם אוחזים בסכינים. המשיב, כך נטען בכתב האישום, דקר את המתלונן בסכין בצוותא חדא עם אחיו, באזור הראש והצוואר.

3.          אין חולק, כי למתלונן נגרמו חבלות חמורות. החתכים שנחתך הצריכו תפירה, המתלונן היה מאושפז למשך יום ונבצר ממנו לעבוד במשך 8 ימים.

4.          המשיב נעצר על ידי המשטרה רק ביום 24.7.07, היינו כשנה וחצי לאחר האירוע המתואר לעיל, לאחר שהוכרז כעבריין נמלט.

5.          הבקשה למעצר מבוססת על חזקת המסוכנות הקיימת כלפי המשיב מכוח הוראת ס' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, וכן על החשש שהמשיב ימלט מאימת הדין, והכל, כמובן, בהנחה שקיימות בתיק ראיות לכאורה נגד המשיב להוכחת העבירה המיוחסת לו.

6.          לכאורה, אם כן, בקשה פשוטה  הקוראת להחלטה פשוטה, אלא שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים.

הראיות לכאורה:

7.          כתב האישום נשען כולו על הודעותיו של המתלונן, המכיר את המשיב ואת אחיו, ומייחס להם את מעשה הדקירה. ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה במובן השלדי של מושג זה, אולם בטיעונו ביקש הוא להצביע על קשיים של ממש, אשר גם בשלב זה צריכים הם להשפיע על הערכת סיכויי ההרשעה בתיק ועל עוצמת המסוכנות הנלמדת מכך. מתברר, כי הרקע לאירוע במהלכו נדקר המתלונן, הינו סכסוך בין שתי המשפחות, זו של המתלונן וזו של המשיב, שמקורו ביחס לא נאות שגילה אחד מבני משפחת המשיב לבת למשפחת המתלונן. הערה שהעיר בקשר לכך אביו של המתלונן, כך לגרסת המתלונן, גרר אירוע אלים כלפי המתלונן ואחיו. אירוע גרר אירוע, ובמהלך אירוע אחר נדקר המשיב בלחיו (יכולתי בעצמי להיווכח בסימני הצלקת), והדקירה יוחסה למתלונן. המתלונן הוא שמספר על כך במשטרה, אולם טוען כי לא היה זה הוא שדקר. כך או כך, משפחת המתלונן שילמה סכום כסף של ממש למשפחת המשיב, במסגרת סולחה שנערכה ביניהן. כל אירועי האלימות הללו בין שתי המשפחות התרחשו מבלי שהמשטרה תדווח על כך. יצויין, כי גם לאחר האירוע נשוא כתב האישום שלפנינו נערכה סולחה, והפעם משפחת המשיב היא ששילמה סכום כסף משמעותי למשפחת המתלונן.

8.          הקשיים עליהם מצביע ב"כ המשיב בכל הנוגע לחומר הראיות מתייחסים בעיקרם לכשלים חקירתיים, כמו, למשל, מסדר זיהוי תמונות שנערך שלא לפי הכללים; היעדרו של כל ניסיון לבחון את מידת האמינות של המתלונן, בשים לב לרקע המתואר לעיל, ובחשד המתעורר, שכל אירוע מן הסוג הזה ייוחס מיד למי מבני משפחת המשיב. ב"כ המשיב מצביע על תמיהה העולה מכך שסמוך לפני העימות שנערך בין המתלונן לבין המשיב, לאחר שהאחרון נעצר, אמר המתלונן כי הוא עומד על תלונתו, אולם במהלך העימות אמר שלא זה האיש שדקר אותו, ואחר כך הסביר כי אינו מעוניין בתלונה בשל הסולחה שנערכה.

9.          אולם מה לי טיעונו של ב"כ המשיב ביחס לקיומן של ראיות לכאורה, כאשר ניתן ללמוד על עמדת המבקשת בעניין זה מתוך פרוטוקול הדיון של ההליך בעניינו של אחיו של המשיב, אשר תיקו הסתיים לפני כשנה. בתיק זה (2073/06, בפני כב' השופט דרורי) הגיעו הצדדים להסדר טיעון. על ההסדר עצמו ועל מה שיש להסיק ממנו ביחס לבקשה זו אעמוד בהמשך. בכל הנוגע לראיות לכאורה, הסבירה ב"כ המאשימה באותו תיק, כי הצדדים הגיעו להסדר בשל קושי ראייתי, וכדבריה: "מדובר בגירסה מול גירסה, רקע של סכסוך קודם שלא ברור בו מה חלקו של המתלונן בסכסוך" (עמ' 8 לפרוטוקול שם). ובהמשך: "זה תלוי בעניין הראייתי ועניין זה חל על הנאשם ועל אחיו" (עמ' 12 שם). רוצה לומר, ואכן כך התרשמתי בעצמי מעיון בחומר החקירה, אין כל הבדל, מבחינת טיב הראיות, בין המשיב לבין אחיו שכבר נשפט.

10.        ראיות לכאורה, אם כן, יש, אולם, כדברי המבקשת עצמה, הן אינן נקיות מקשיים.

עילות המעצר:

11.        כאמור, עילות המעצר מתבססות על חזקת מסוכנות ועל חשש להימלטות.

12.        חזקת המסוכנות נובעת מן העבירה המיוחסת למשיב, אולם עוצמתה מתעמעמת בשים לב לקשיים המתוארים לעיל. הוסף על כך, שהסדר הטיעון שערכה המבקשת עם אחיו של המשיב, הסתכם בעונש מוסכם של 10 חודשי מאסר בפועל, והמבקשת, ברצותה לשכנע את בית המשפט לקבל את הסדר הטיעון, ובשים לב לכך שאין בעונש כדי לעלות בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת בעבירות אלימות מן הסוג בו מדובר, העניקה משקל רב בטיעוניה לקושי הראייתי בתיק. ב"כ המבקשת הסכים בטיעוניו בפני היום, כי זו תהיה חייבת להיות המסגרת העונשית בתיק שלפנינו, בהנחה שהמשיב יורשע בעבירה המיוחסת לו. מן העונש הקל עד מאוד, שהושת על אחיו של המשיב, אני למדה כי המבקשת מייחסת משקל רב לקשיים הראייתיים, שאם לא כן לא הייתה מסתפקת בעונש כזה. עונש זה אינו מאפשר ללמוד גזירה שווה מן העובדה שאחיו של הנאשם נעצר, בשעתו, עד לתום ההליכים נגדו, שהרי סופו של דבר, עמדת המאשימה ביחס לטיב הראיות ולחומרת המעשה קיבלה את ביטויה הסופי בהסדר הטיעון. עמדה כזו אינה יכולה להתיישב עם טיעון בדבר מסוכנות שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר.

13.        אשר לחשש ההימלטות. גם כאן מתעורר קושי, הנובע מהתנהלות המשטרה ביחס למשיב. אין חולק, כי המשיב התחמק מלהתייצב לחקירה. אולם המעיין בחומר המשקף את ניסיונותיה של המשטרה לאתרו, אינו יכול להתרשם מנמרצות יתרה. החומר כולל 3 צווי מעצר (מן התאריכים 7.2.06, 1.8.06, ו- 28.1.07), ו- 4 זכ"דים, האחד מ- 6.2.06 והאחרים מאפריל אותה שנה, המתעדים שיחות טלפון לביתו של המשיב, בהן מתבקש המשוחח להשאיר הודעה למשיב כי המשטרה מחפשת אותו. לא מצאתי כל תיעוד על "ביקורי בית" של המשטרה בביתו של המשיב, או כל מאמץ אחר החורג משיחות טלפון, וגם אלה, כאמור, הסתיימו כחודשיים לאחר האירוע. מאז, כך נראה, לא נעשה מאמץ אקטיבי לאתר את המשיב, מלבד חידושם של צווי המעצר. המשיב נעצר באקראי, בעת בדיקה שגרתית במחסום. ב"כ המשיב הוסיף על כך ואמר כי המשיב סבר כי העניין בו הסתיים משנשפט אחיו ונערכה סולחה, היינו, לטענתו, החל משלב זה לא ביקש להתחמק מן המשטרה, והמשיך בשגרת חייו. כך או כך, התנהלות המשטרה מהווה אף היא אבן נגף בדרכה של המבקשת לטעון למסוכנות ולחשש הימלטות, שלא ניתן להפיגם בדרך אחרת.

14.        לכל אלה יש להוסיף כי למשיב אין עבר פלילי, ואין טענה כי במהלך התקופה שחלפה מעת האירוע ועד היום הסתבך במעשה עבירה כלשהו, לרבות מעשים אלימים כלפי המתלונן או מי מבני משפחתו.

                        אני מחליטה , אם כך, להורות על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים:

א.        הפקדה בסכום של 25,000 ש"ח במזומן, בקופת בית המשפט.

ב.        ערבות עצמית וצד ג', של שני ערבים, בסכום של 50,000 ש"ח כל אחד.